רצות לרשויות
בתנאי שהיא ראויה מכירות?
לפני הבחירות המוניציפליות ובמהלכן, יצא שהסתובבתי עם רשימת נשים שרצה למועצת תל אביב. גלגלתי שיחות עם גברים ונשים ואחד המשפטים ששמעתי מנשים בעיקר: אני אבחר באשה בתנאי שהיא ראויה (וההמשך הלוגי של המשפט הוא ולא רק בגלל שהיא אישה!!?).
אז אני רק שאלה: מתי אי פעם מישהי אמרה או מישהו אמר אני אבחר בגבר בתנאי שהוא ראוי?
ההנחה האוטומטית שלנו, אם תהיינה כנות ותפשפשו בפרדיגמות מעולמכן, הינה, שגברים ראויים אם בכלל המחשבה הזאת עוברת בראש. אם הוא רץ הוא כנראה בסדר, עובדה הוא מועמד. אצל נשים על כל פנים, אם היא לא ממש אבל ממש טובה/חכמה/מומחית/ יוצאת דופן וכו׳ וכו׳ סופרלטיבים, אז לא!
הגישה שלנו הנשים בשוטף (מכלילה קלות, אבל מנסיוני, נתקלת בזה המון) היא שאשה צריכה להיות ממש מצוינת כדי להשתלב בין גברים בינוניים. זאת בעיה דו כיוונית מורכבת.
מצד אחד ככה רובנו כמשקיפות מהצד, תופסות את ההשתלבות של נשים בכנסים בפאנלים בתפקידים בכירים כראשות עיריות מועצות וכו׳, ומאידך כך נשים בוחנות את עצמן לפני שהן מקבלות על עצמן תפקיד כלשהוא. אם הן לא מרגישות ממש בטוחות ושוחות בנושא, הן דוחות הצעות להשתתף בפאנלים פורומים לרוץ למשרות בכירות וכו׳. גבר אגב, בד"כ אומר קודם כל כן, ואז שואל מה הנושא.
POST בחירות
שני הניוזלטרס הראשונים שלנו, בסופרסונס, נולדו בתקופת הפרה-בחירות לרשויות המקומיות בארץ. תקופה חשובה, בה נשים פעלו בכל הכוח על מנת לזכות בייצוג שווה באחת הזירות החשובות שמשפיעות משמעותית על חיינו.
ניוזלטר נובמבר הוא ניוזלטר פוסט-בחירות. אנחנו אחרי הסיבובים השניים שהתרחשו בערים שונות. ייצוג הנשים במועצות גדל מאד ונוספו ראשות עיר חדשות
14 נשים מכהנות כרגע, כראשות העיר/המועצה.
חשוב לנו מאד להמשיך ולעסוק בנושא החשוב הזה, לפצח אותו מכל הכיוונים ולהגיע לבחירות הבאות, עוד חמש שנים, מוכנות להגדיל משמעותית את ייצוג הנשים ל51% הנכספים, כחלקנו באוכלוסייה.
בניוזלטר אוקוטובר, רגע לפני הבחירות, הספקנו להיפגש, הדרה ואני חלי, עם שלי ומעיין מרשימת הנשים של תל אביב. חודש אחרי הבחירות, וללא אף מנדט בעיריית ת"א, נפגשנו שוב עם שתי הנשים הצעירות והמרשימות האלה, ובדקנו איתן מה מסקנותיהן מהריצה לרשות ומה הן מתכננות לעתיד.
חלי: HERE WE ARE AGAIN, אז מה היה לנו שם?
מעיין: זה היה מאד מהיר. נכנסנו לקמפיין ללא הכנה מוקדמת. רשמנו משבוע לשבוע מה אנחנו עושות. לצערנו, לא שמרנו את הלו"ז שלנו ולכן אנחנו לא יכולות כרגע לעקוב אחרי כל הפעולות והפגישות שעשינו, כל יום, במהלך כל היום וללמוד מהן. זה אחד הדברים, שבדיעבד, היינו צריכות להקפיד ולתעד. כל מהלך היום היה צריך להיות מסודר יותר.
שלי: אחת המסקנות היותר חשובות זו שהמסרים שלנו היו צריכים להיות ברורים יותר. הסלוגנים שלנו התחלפו כל פעם ("לעולם לא תצעדי לבד"," 2018 זו השנה שלנו") ונכון יותר היה להיצמד לסלוגן אחד שיהיה מזוהה איתנו כמו: נוכחות נשית (נקודה), שבמחשבה שנייה, זה הסלוגן שהיינו צריכות להיצמד אליו.
שלי: בקיצור התחלנו מאד מאוחר, הרבה יותר מאוחר מכול שאר הרשימות. ישיבת הקמפיין הראשונה שלנו הייתה ב 2 לספטמבר. כשאנשים מתחילים בעבודה על הקמפיין, בד"כ כחצי שנה מראש. וזה היה מטורף, למדנו תוך כדי תנועה. עשינו איזה שהוא מהלך, פעולה כלשהי ואז היינו מבינות אם זה היה מהלך נכון או לא. ותוך כדי ממשיכות לעבוד, מכבות שריפות בדרך, וממשיכות לדבר הבא.
חלי: לא הייתה התארגנות לפני ישיבת הקמפיין הראשונה?
מעיין: לא הייתה התארגנות. הכל היה מאד מהר. אני הצטרפתי לשלי רק יומיים קודם לכן. בד"כ אנשים שנכנסים לקמפיין, עושים את זה עם מישהו שכבר עשה משהו דומה בעבר. עבור שתינו זו הייתה התנסות ראשונה. לא ידענו מאיפה להתחיל , לאן להמשיך. עשינו צעד קדימה, שניים אחורה בשביל להמשיך לעוד חמישה צעדים קדימה. אני רוצה לחזק את מה ששלי אמרה לגבי הסלוגנים. כל הפרוייקט הזה של הנוכחות נשית נראה "נחמד" מידי לכולם, היינו צריכות לבוא ממקום פמיניסטי, חזק. להגיד זה שלנו אנחנו צריכות ורוצות את זה, כוח נשי. ובמציאות הסלוגנים שלנו היו יותר מכיוון תומך, נהיה אתך, נתמוך בך.
חלי: אימהי יותר
מעיין: לא אימהי, כי שלי ואני לא אימהות
חלי: אני מתכוונת אימהי באופן מכיל
מעיין: אני לא בטוחה, אני חושבת שזה היה מתנצל מידי
הדרה: לא מספיק פרובוקטיבי?
שלי: לא מספיק מחאתי. הכוונה הראשונית שלי הייתה, ביום הראשון שהתחלתי את זה, להגיע למצב שכל אישה שתגיע לקלפי, לא יהיה לה נעים לשים משהו שהוא לא רשימת נשים וכל גבר ישאל את עצמו, האם הוא שוביניסט, אם הוא לא שישים פתק לרשימת נשים . לצערי לא הצלחנו לייצר את זה בכלל. יש כאלה שזה לא מספיק להם שזו רשימת נשים, הם צריכים איזה קווץ' בבטן, ולא יצרנו את הקווץ' הזה. אבל נגיע לזה עוד חמש שנים.
מעיין: באנו קצת חסרות ביטחון, לא הכרנו את העולם הזה בכלל. סביר להניח שבפעם הבא שזה יקרה אנחנו נהייה יותר חכמות ויותר אמיצות.
הדרה: ויותר עשירות?
שלי: צריך מלא כסף ויש גבול של כמה סיכון את יכולה לקחת על עצמך מבחינה כלכלית. צריך לגייס תומכים ותרומות, וזה דורש עבודה של שנה או שנתיים מראש.
מעיין: הרבה מהזמן שלנו הלך על גיוס כסף ועל המחשבה איך אנחנו מגייסות עוד כסף. בזבזנו המון זמן על פגישות ייעוץ עם אנשים בעלי ניסיון, שלא הואילו לנו בכלל ולפעמים אפילו ייאשו אותנו. מה שכן עבד טוב, זו העבודה ביננו, גילינו שאנחנו עובדות ממש טוב ביחד. וזה גילוי טוב להמשך הדרך.
חלי: מה בנוסף לכך, כן עבד מבחינתכן?
שלי: הדברור לתקשורת עבד ממש טוב. היינו הרשימה הכי מתוקשרת, רשימה שכולה מורכבת מנשים. זה היה משהו שעניין את התקשורת.
הדרה: ולסיכום?
מעיין: אני חושבת שבזמן המועט שהיה לנו הוצאנו את המיטב. לעומת רשימות אחרות, שהיה להם יותר זמן ויותר כסף, בסופו של דבר, הגענו למספר קולות דומה. דבר נוסף שאנחנו זוקפות לזכותנו זו ההבנה שרשימת נשים זה הדבר הנכון, שעדיין לא היה והוא מתכתב עם רוח הזמן. 2018 לא יכולה להיות השנה שבה אין שוויון במועצה ושלא נתייחס לכך. זו השנה של גל גדות, נטע ברזילי #me too , #לא התלוננתי, ולא יתכן שבעיר החורטת על דגלה את השוויון, תל אביב-יפו, לא נתייחס לכך מבחינה פוליטית.
חלי: מה הלאה, מבחינה פוליטית?
שלי: אנחנו נתמודד עוד חמש שנים שוב, כשהמטרה היא סגנות. אנחנו רוצות שעוד חמש שנים, כל מי שיגיע לקלפי, ידע מה זו רשימת הנשים של תל אביב.
הדרה: יפה, כל הכבוד. יש לכן מאתנו רוח גבית- טורנדו ממש. אנחנו כאן לכל מה שתצטרכו 😊.
מעיין: אני חושבת שיש לנו היום מוצר, רשימת נשים. אני רואה שזה הדבר הנכון למועצת העיר, מה שהעיר צריכה ואין סיבה שלא נגיע לאן שאנחנו מכוונות.
שלי: אנחנו מתכוונות להתחיל לממש חלק מהמצע שלנו. אנחנו מתכוונות להיות פעילות בעיר ולעשות למענה. זה שלא נבחרנו, לא אומר שאנחנו לא נוכחות ופעילות. אני רוצה להקים בתל אביב, קהילת נשים מובילות, שתעבוד מול העירייה בנושאים שונים.
חלי: אני חושבת שהיה ממש נכון מצדכן לא לדחות את ההתמודדות שלכן, אפילו שהתחלתן מאוחר מאוד. באומץ רב אתן קפצתן למים והתמודדתן, והרווח הענק שלכן הוא, שלמדתן המון לפעם הבאה.
שלי: אני גם חושבת שזה היה נכון. אני תמיד אומרת לעצמי שעדיף לנסות ולא להצליח מאשר לחיות עם התחושה של מה היה קורה אם. אחת המטרות שלי, בהתמודדות הזו, הייתה להוות תקדים ולשמש דוגמא לנשים צעירות שרוצות להתמודד. להראות לנשים נוספות שאפשר. ואני מקווה שהצלחתי בזה.
אני פמיניסטית כועסת, ואת?
Bitch media, הוא מגזין און ליין עצמאי, עכשווי ומאד לא מנומס, היוצא לאור בפורטלנד אורגון שבארה"ב. אני עוקבת וקוראת אותו באתר המדהים שלהם https://www.bitchmedia.org/ .
המגזין שהוא חלק מארגון מדיה פמיניסטי ללא מטרות רווח, כולל תחקירים של אירועים פוליטיים עכשוויים, טרנדים חברתיים ותרבותיים, התבוננות ומחקר על המדיה העכשווית: טלוויזיה, סרטים, מוסיקה, פרסומות ואמנות, מנקודת מבט פמיניסטית. למגזין יש כ 80,000 קוראים.
בחודש האחרון הם פרסמו סדרת כתבות העוסקת בפמיניזם וכעס בשם: THE FUTURE IS FURIOUS
בסדרת הכתבות הן עוקבות אחרי הדרך בה הכעס הפמיניסטי, ממושטר, נדחה וזוכה להתעלמות בגלל הכוח שלו להביא לשינוי חברתי ופוליטי, שלטענתן מפחיד אנשים ומאיים על מי שלא היו רוצים לראות שינוי כזה. הייתי שמחה לומר שמי שלא רוצה לראות שינוי ופוחד ממנו הם גברים בלבד אך אני חוששת שיש גם נשים אשר מעבר לפחד שלהן מפני הכעס הפמיניסטי, הן פוחדות מעצם המילה פמיניזם וההזדהות איתה.
ואני שאלתי את עצמי לאורך הקריאה האם יכולה להיות פמיניסטית שאינה כועסת? פמיניסטית רגועה? התשובה שאני נתתי לעצמי היא שלא, עדיין לא. כל פמיניסטית אמורה לכעוס כרגע, במצב בו אנחנו נמצאות. אני מקווה שדור הבנות שלנ,ו יגיעו למצב בו הן לא יפחדו או יתביישו להגדיר את עצמן כפמיניסטיות, ויוכלו לנוח על זרי הדפנה ולהגדיר את עצמן כפמיניסטיות רגועות.
סדרת הכתובת של Bitch media, כוללת ראיונות ומאמרים של אנדי זיסלר, ממייסדות הארגון והמגזין, הכותבת מדוע הגיע הזמן שנשים יאמצו את הזעם שלהן.
מאמר של ז'אן סוריאנו בודק את הדרך, בה גברים מנסים להשתיק ולשתק נשים המביעות את כעסן בכתיבה. ניתן להקשיב גם לראיון פודקאסטי מעניין עם רבקה סולניט, סופרת ומסאית אמריקאית שכתבה, בין היתר את גברים מסבירים לי דברים מאמר משנת 2008 שהיה הבסיס ליצירת המונח הסגברה*
ואנקדוטה קטנה: רבקה סולניט משתפת במאמר גברים מסבירים לי דברים, מקרה בו הייתה באירוע חברתי עם אנשי תרבות, והמארח – נדבן עשיר – ניהל איתה "שיחה" בה הוא בעצם השלים גם את החלק שלה בשיחה, לגבי עבודתה כסופרת, כאשר הוא מתייחס ל"ספר" שכתבה, ביחיד, למרות שאמרה לו שכתבה שישה או שבעה ספרים. בהמשך השיחה, הוא שאל אותה אם שמעה על "הספר החשוב מאוד על אדוארד מייברידג' " , ספר שסולניט עצמה כתבה. היא ניסתה לומר לו את זה, אבל הוא היה עסוק מידי בלספר לה כמה הספר חשוב. חברתה ניסתה מספר פעמים לומר לו – זאת היא! רבקה כתבה את הספר שאתה מדבר עליו! – אך האיש התעקש לספר להן על הספר "החשוב", עד כדי כך התעקש, שסולניט כבר השתכנעה שיש ספר אחר שאין היא מודעת לו באותו הנושא. רק אחרי שהחברה אמרה בפעם הרביעית שזהו ספרה של סולניט, קלט האיש את משמעות דבריה, ובסופו של דבר הסתבר שהוא כלל לא קרא את הספר, רק ראה ביקורת עליו בניו יורק טיימס. אך האיש לא ויתר, והמשיך להרצות לשתי הנשים על תוכן הספר. אז שלא נכעס?
*הסגברה Mansplaining היא מצב שבו גבר מנסה להסביר לאשה דבר מה באופן מתנשא, ובפרט בנושא שבו היא מתמצאת יותר ממנו. כך למשל גבר עשוי להסביר לאשה סוגיות הנוגעות באופן בלעדי לחוויותיהן של נשים, או גבר חסר השכלה מתאימה עשוי להסביר לאשה נושאים מתחום המומחיות המקצועית שלה. המושג הסגברה שונה מהתייחסות למופעים אחרים של התנשאות בכך שהוא מתייחס בפרט למקרים עם הקשר מגדרי. מקרים אלה נטועים בהנחה סקסיסטית שהמצב הנורמלי הוא שגבר יהיה בעל ידע רב יותר ובעל יכולת הבנה גבוהה יותר מאשר אישה.
לינק לכתבות:
https://www.bitchmedia.org/article/the-future-is-furious
לינק לפודקאסט וראיון עם רבקה סולניט
https://www.bitchmedia.org/article/bitch-interview/rebecca-solnit-womens-anger
ראשה לאריות ולא זנב לשועלים (בפראפרזה)
אנחנו שמחות עד מאד עם כל אישה שמשנה את מאזן הכוחות ברשויות המקומיות ועלינו משש לארבע עשרה בבחירות האחרונות. ומה בעניין הנוסח ראשת העיר/המועצה?
יש לנו עורך דין ועורכת דין, ספר וספרית, אמן ואמנית, חבר כנסת וחברת כנסת, שר ושרה, אינסטלטור ואינסטלטורית (פחות), מלצר ומלצרית, שוטר ושוטרת, שופט ושופטת, חבר מועצה וחברת מועצה ויש לנו ראש העיר וראשת העיר, וכן תירבנה.
אבשלום קור נגד, הוא מחזיק בדעה שיש לאמר ראש עיר, האקדמיה ללשון עברית לעומת זאת, מקבלת גם ראש העיר וגם ראשת העיר.
אז נכון שראש זה זכר וכליה זו נקבה אבל אנחנו לא עוסקות באברי גוף, (אפילו שמדובר בנשים), אנחנו עוסקות במקצועות, בתפקידים. חיפשתי וחיפשתי האם יש מקצוע בעברית, שיש לו רק תצורת זכר וכשמופיעה אישה, רחמנא ליצלן, באותו התפקיד תצורת הזכר נשמרת, ולא מצאתי.
ראשת העיר, אם כך!!
לראות את - Feminists — What Were They Thinking
Johanna Demetrakas, Director
חלי ממליצה
דוקו שעלה לאחרונה בנטפליקס, מתחקה אחר נשים שתועדו בספר צילומים בשנות ה-70 באחד מגלי הפמיניזם ומצביע על הצורך הדחוף להמשיך במאבקים לשוויון גם כיום. הנשים המופיעות בצילומים מתבוננות על עצמן בצעירותן, לפני כ 40 שנה, ובוחנות את עצמן מנקודת מבט בוגרת. הן מדברות על מי שהיו אז, על המחשבות והפעולות שלהן ועל מי שהן היום. הן מתייחסות לנושא הפמיניזם מנקודת מבט אישית וגלובלית.
ג'ואנה דמטראקס, במאית הסרט, כותבת: מסתבר שפמיניזם זו אחת המילים המפחידות ביותר בשפה האנגלית. אבל לא עבור אלו מאתנו שחוו על בשרן את רוחות השינוי שהביאה איתה תנועת הנשים בשנות ה- 70. המשמעות של לגדול בשנות החמישים והשישים, כאישה, היה שמבחינה חוקית את נחשבת כאזרח סוג ב'. המשמעות הרחבה יותר, וההשפעה של להיות אזרח סוג ב' מבחינה חוקית, הייתה שאת לא מוזמנת לקחת חלק בעולם הרפואה, האמנות, התרבות, החינוך, המדע, ואם כן, אולי רק בתור המזכירה. הסרט חופר עמוק בחוויות הסקסיזם והחופש ממנו, שחוו, הנשים המופיעות בו, באופן אישי. ועוקב אחרי הדיאלוג המאתגר, כל הזמן, המוביל לתוך המאה 21.
אחד הציטוטים שממחישים עד כמה הבעיה שלנו, כנשים, גדולה ועד כמה, גם אנחנו, נשים פמיניסטיות, שלא פוחדות להגדיר את עצמינו כפמיניסטיות, צריכות להוציא את עצמינו מהתבניות שאנחנו שקועות בהן, הוא מפי סלין קוקלובסקי מחנכת ופעילה קהילתית:
"אם גבר עושה משהו סקסיסטי או אומר משהו סקסיסטי לרוב התגובה שלי היא להעביר את זה בצחוק כדי לתת לגבר להרגיש בנוח. זה כמו ריפלקס כזה ולאחר מכן אני חושבת…לעזאזל אני לא פמיניסטית…זו לא היתה תגובה פמיניסטית. הייתי צריכה להגיד לגבר הזה מה אני באמת מרגישה אבל אנחנו כל כך מורגלות אחרת, אז אני שואלת את הגבר הסקסיסטי: "אתה בסדר?" ואני…אני אלך לדמם אחר כך אבל… איך אתה מרגיש?"
"להתקדם תוך כדי תנועה – נשיות דגם 2018 "
נעים להכיר,
שמי כנרת זוהר-להב, 48 וחיי מגלמים את אחת מהאפשרויות הרבות של הנשיות הישראלית העכשווית, כמפרנסת ושותפה לניהול משק הבית ואם לשני ילדים המתגוררת בכפר- סבא.
אני בעלת תואר ראשון בתולדות האומנות, לימודים כלליים ותעודת הוראה לתיכון בתולדות האומנות.
בעבר עסקתי במספר רב של משרות משרדיות. בסיום התואר, זו הייתה האפשרות הטבעית לפרנסה. ניהלתי את לשכת דובר משרד החינוך, משרדו של יזם " דרך ארץ " והייתי מתורגמנית בשיחות השלום עם הירדנים מטעם משרד התחבורה.
השינוי הראשון בחוויה שלי היה להבין ולהודות שאני לא מוצלחת בארגון וניהול משרד. אני יכולה לבצע את המשימה אבל הדבר לא גורם לי הנאה אלא תסכול. היה עוד עניין – חשש וחוסר אמונה ביכולות שלי שאוכל להצליח בתחום אחר.
לשנות דפוסי חשיבה קשה – אבל משתלם!
החלטתי לנסות את מזלי וכשרוני בתחום החינוך הבלתי פורמלי ולמצוא שימוש לתעודת ההוראה. הצטרפתי לצוות החינוך ראשית במוזיאון ישראל בירושלים ואחר כך במוזיאון מוז"א רמת אביב.
הבנתי שאת האהבה שלי למוצגים בגלריות ולידע על תרבויות קדומות ניתן לחלוק עם ציבור המבקרים הסקרן. ילדים, במיוחד, הם חוקרים מטבעם, והרגע בו נוצר ניצוץ בעיניים של ילד היה עבורי קסום.
למדתי על עצמי:
אני לא יודעת להתקדם באמצעות רכילות או חנופה. לא התנהלתי באופן אסרטיבי מול העמיתים שלי – שזה שביל הזהב בחיים. עבדתי 7 שנים במקום שלא התאים לאופי שלי. פחדתי משינוי וכמו שאומרים בדייט שצריך לסיים: "זה לא את\ה, זו אני".
נכון לשנת 2007 הבנתי עוד כמה דברים:
- אני רוצה עוד ילד. טיפולי הפריון לא מצליחים וכולם מציעים לי להירגע ואני פשוט לא מבינה איך ?!
- אני אומללה ותקועה.
3.הזוגיות והאימהות שלי סובלים.
- אני מבריחה את החברות שלי!
שילוב של תאונת דרכים והפלה של הריון יקר, בעקבותיה, עשו את שלהם. חשבתי שהיקום נגדי.
הגדרתי מחדש לעצמי "מפלס מינוס של רחמים עצמיים".
הייתי בשפל עצום. בדיעבד, זה היה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי.
עזבתי את החיים הקודמים שלי. ניגמר פרק.
לבן זוגי היה רעיון:
"למה שלא תיקחי את הידע שרכשת ואת הנושאים שמעניינים אותך בעולם המוזיאונים, ותבני הרצאות!
נקנה מחשב נייד ומקרן ותקפצי למים. תאתרי את ציבור הלקוחות שרוצה בהעשרה ותגיעי אליהם?"
חברות יקרות , אם הגעתן עד כאן בקריאה אני מרשה לעצמי לכנות אתכן כך.
זה הוביל לרגע של "אתחול עצמי"
אחרי רגע של שמחה התגנבה ללבי תחושת החשש המוכרת של הכישלון צפוי.
אבל אז "עשיתי חושבים":
אם בעלי חושב שאצליח – אז אולי יש בזה משהו ?!
העבודה במוסדות הגדולים חשפה אותי למגוון מיומנויות שמפעילות עסק.
הבנתי שכעת, במצבי החדש, אני יכולה למלא את המשימות הללו.
אני מכירה ממקומות עבודתי נשים מוכשרות שיכולות לסייע.
האינטרנט הוא מכרה של ידע – ואני טובה במחקר .
נישאר לברר מי מהחברות הקרובות שלי עדיין בשטח ולבקש מהן סיעור מוחות,
לצד קצת התרפסות ובקשת סליחה על כך שהייתי בלתי נסבלת …..
הרגשתי התרוממות רוח. לא היה מעלי מנגנון מדכא, בוס מגביל או אילוצי מערכת, כפי שהיו בעבר.
אחרי ביקור ב – IKEA (מצאתי שההליכה לאורך מסלול מסדרת לי את המחשבות), קיבלתי השראה. הגעתי להחלטה שכל הרצאה תהיה יחידת מידע עצמאית שסוקרת ומקיפה נושא. כיום, המשאב היקר ביותר של האדם הוא זמן. ידע הפך נגיש לכל. אני כספקית של מוצר ושירות, אצטרך לתת ערך נוסף ללקוח בהרצאה שלי. אם הצורך הזה לא ייענה, הלקוח לא ישוב. רציתי לשתף את ניסיוני המקצועי לצד ההסתכלות הרב תחומית שלמדתי מעולם המחקר, כתלמידה של מיטב המרצים והאוצרים בארץ.
משכירה הפכתי לעצמאית וכך נולד העסק שלי:
"מרחיבים אופקים – הרצאות העשרה חווייתיות". www.kzlahav.co.il
פניתי לגופים שמנהלים את תחום תרבות פנאי לגמלאים ברחבי הארץ והסכמתי לתשלום שהציעו.
לאחר ההרצאה הראשונה הפקתי לקחים: הרצאה בגלריה במוזיאון לעומת הרצאה על במה באולם שונים באופיים ובמהותם. רציתי להצליח. לא הייתה ברירה אחרת. לא היה לי לאן לחזור.
למדתי איך להעביר הרצאה תוך כדי עבודה בשטח ולהתאם אותה, לפעמים באלתור- לקהל ההטרוגני מולי.
נאמנות לסיפור שלך, כיוון שרק את\ה יודעים לספר אותו הכי טוב מכולם
בניתי במשך 10 השנים האחרונות השנים קהל לקוחות נאמן לו אני מרצה גם באנגלית, שזו שפת אבי, עולה חדש\ישן מאנגליה. אני בת לדיפלומטים ישראליים. עד גיל 16 את העברתי את מרבית חיי בחו"ל. בהרבה מובנים אני חשה כ"עולה חדשה". הזרות הזו מאפשרת לי להביט מהצד, ללא שיפוט או ביקורת על תרבויות ולנסות להבין אותן במבט אחר.
לאחר לידת בני חוויתי דיכאון אחרי לידה.
בדיעבד, אני יכולה להודות שהיו סימנים לדיכאון וחרדה לפני שהועצמו בשל הלידה. היה לי קשה עם עצמי ולמשפחתי \לחברים היה קשה איתי.
טיפול בעצמי – זאת אחת ההחלטות החכמות ביותר שלקחתי
השינוי התרחש כשבחרתי לנהל את החרדה והדיכאון ולא לתת להם לנהל אותי. נלחמתי בדעות קדומות שהיו לי בנושא. הבנתי שאם לאדם יש לחץ דם גבוהה והוא לוקח תרופה, אין סיבה שאני ארגיש בושה בגלל הצורך שלי בעזרה. מזה 7 שנים, מאז לידת בני, אני מטופלת בתרופות ואיכות חיי טובה. אני יוצרת, יצירתית, תפוקתית ופעילה. בהרצאות ובמחקר אני מסתמכת על המסע שעברתי. בתום ההרצאה, ניגשים אלי לבמה ומודים לי על השיתוף, ההסבר והפרשנות האחרת שאני מציעה.
"שיווק-שיווק"שיווק"
עסק ההרצאות שלי הוא "מוזיאון\ מופע של אשה אחת". התחרות בארץ קשה. אני מרצה בתשלום.
בכל יום אני יושבת שעות מול המחשב ומחפשת לקוחות, ממש ב"פינצטה" – כדי לעניין אותם בסל המוצרים שלי. הצטרפתי לנבחרת המרצים באסכולות – מבית האוניברסיטה הפתוחה ושם ארצה במסגרת שני סמינרים השנה.
צמיחה
החלטתי לצמוח לכיוון נוסף ולחלוק את הניסיון שלי עם מרצים מתחילים.
הפנייה באה מהשטח – לימוד לקוחות שבקשו להיעזר בי כמנטורית (מדריכה) בכדי למצוא את קולם הייחודי. אני מאמינה שכשם שלכל אחד מאתנו יש כתב יד ייחודי, כך לכל אדם יש קול.
אני מאמינה שכל מרצה בתחילת דרכו זקוק(ה) לדמות מקצועית שתשמש לו או לה כ"מכוון פסנתרים", למציאת הצליל המכוון האישי שלהם. אני תומכת, ממקדת, מלווה ומסייעת בכל השלבים לקראת ההרצאה למול הקהל.
יחדיו אנחנו מבררים את מטרות ההרצאה, החוויה שמבקשים להנחיל לקהל והסיפור אותו הוא\היא באים לחלוק. אני מלמדת גם מלאכת בניית המצגת, שפת הגוף, אינטונציה וכו'.
בנוסף אני חלק מצוות ההגוי של הסופרסונה טלי דביר. אנו פועלות לקידום מיזם בנושא: "השראה" לקראת יום ההשראה הבינלאומי בתאריך 07.05.2019
https://www.inspiration75.com/blog
תודה לכן על ההזדמנות לשתף,
כנרת זוהר-להב
