ובחרתי באמת

שקרים שקטים שקרים קטנים, בתוך ליבנו ישנים…" שרה יהודית רביץ למילותיה של תרצה אתר. כשהייתי ילדה הסבירו לי את ההבדל בין "שקר לבן" לבין "שקר".
הלבנים, לכאורה, אינם מזיקים. הם "מעגלי פינות", אם תרצו, מסכות, עידון הנתונים או כל שינוי קל בעובדות כדי להימנע מעימות שאיננו רצוי.
השקר הגדול, הצבוע בצבעים של שחור, אדום מהבהב, זה שאמא תמיד היתה אומרת ש"כתוב לי על המצח" ולעולם הייתי רצה למראה לבדוק "על מה לעזאזל היא מדברת", זה, זה השקר ש"לא ינום ולא ישן".

השקר הזה שמחרב לא בא לבד, הוא תמיד מגיע בחבורות.  השקרים הקטנים גדלים אט אט כמו כדור שלג לשקרים אימתניים ורועשים, מדירי שינה ותיאבון, מכרסמים ומכלים כמו טרמיטים בגזע עץ עד התבקעותו. כשמספרים אותם שוב ושוב, הם הופכים להיות חלק מאתנו עד שאנחנו בעצנו מאמינים להם כאילו היו אמת ברורה כמו שמש בצהרי יום.

אני בעלת ניסיון רב בשקרים והמופעים שלהם. מסיכות, עיוותים, שינויים קלים, תירוצים והקלות שנאמרים כדי שהמציאות בעיני ובעיני אחרים תהיה נסבלת יותר, ראויה, מתאימה ומקובלת.

הפרעת האכילה שלי, או הסיפורים שסיפרתי לעצמי על אי קיומה, הפכו לשקר הגדול של חיי. הכל שימש תירוץ טוב מלבד הדבר עצמו: מחלות, בעיות, דכאון, עצבות, גירושין, עומס בעבודה, או לחילופין אושר גדול, אהבה, זוגיות, כושר גופני, "פשוט שורפת הרבה…" או "אני כבר אכלתי לפני שהגעתי, תתחילו בלעדיי".

כפרפקציוניסטית שגדלה בבית שחינך למצוינות, מעולם לא חתרתי למחיר כל כך כבד עבור ציון מוצלח או תואר נכסף. גם זה היה תירוץ טוב, דרך אגב – "טוב, זה החינוך של ההורים…" או "אני הרי דור שני לשואה, לכולנו יש שריטות כאלה או אחרות…". כל אלה יכולים להיות נכונים פסיכולוגית, להוות גורמים מקדמים, או לשמש קטליזטור ל"למה דווקא לי זה קרה", אבל הם לא האמת.

אני מודה שבחרתי באמת רק כשלא היתה לי ברירה אחרת. חיי היו בסכנה. האמת נכפתה עליי כשאמבלונס טיפול נמרץ הוביל אותי לבית החולים אחרי שפירכסתי ברחוב. כבר לא היתה אופציה להמשיך לשקר, כי האמת במלוא הדרה נכתבה על מכתב השחרור מבית החולים: אנורקסיה נרבוזה שלב קריטי. זהו.

הופתעתי לגלות שכהתחלתי לספר את האמת, גם היא, כמו השקר, הביאה את החבר'ה יחד איתה. ככל שתרגלתי אותה, התחלתי להתמכר אליה. החלטתי כי לא די לי בכך. שנים שאני סובלת ממחלה קשה רוויית גועל מאוכל ומעצמי, סלידה ממראה של אנשים אחרים אוכלים, רזון קיצוני, סחרחורת, חולשה, פחד, עצבות, דיכאון, ערפול חושים, חוסר סבלנות, עצבנות, עייפות כרונית. הרגשתי שאני חייבת לצאת לאור וברעש גדול. כך התחלתי לספר את האמת לכל מי שרק רצה ויכול היה לשמוע אותה: כל פרט, צבע, ותו.

כשהתחלתי לדבר אמת, גיליתי שהיא משחררת. כשהתחלתי לחצות את ישראל לאורכה ולרוחבה ולספר אותה על כל במה שרק ניתנה לי, היא שימשה קול למספרי סיפורים אחרים שנמצאו על סף תהום. כשהבנתי את הערך בהגשת האמת שלי לנוער ולמבוגרים – היא הפכה לייעוד.

היום בו שוחררתי מאשפוז במרכז להפרעות אכילה בשיבא הוא היום בו הפסקתי לשקר. היום בו יצאתי לעולם עם האמת שלי הוא היום בו נולדתי מחדש. היום אני כבר בת ארבע.

אסתר ליברזון נמר היא יזמית, סמנכ"ל ודוברת חברת SessMe, לוחמת שיימינג ובעיות דימוי עצמי בקרב בני נוער ונשים וחברה ב- SUPERSONAS.

בואו לשמוע את אסתר ליברזון נמר באירוע משותף של SUPERSONAS ו- EPOCH TIMES.
להרשמה לאירוע